הדמוקרטיה: כשהבור מצביע על המלך

הפתק שקידש את הריק

אנחנו שוב בתוך המחזור. או בשניים. או בעשרים. ובכל פעם אותו טקס: דוכנים, פתקים, קלפיות, ועוד קצת פתקים. ואז באים ומכריזים: ״העם החליט״, ״זה רצון הרוב״, ״הדמוקרטיה ניצחה״. כאילו השלכתם של שישים פתקים לפח ממוחשב הופכת הצהרה ריקה לתורה. כאילו מישהו שם, בחדר קטן מול מסך מחשב, יודע יותר מאיתנו מי ראוי לשלוט. הדמוקרטיה קידשה את ההליך, והפכה את התוכן לעניין משני.

כשנביא בוחר, לא כשסקר מנבא

בתנ״ך, כשמבקשים להקים מנהיג, לא עורכים סקר. שמואל הנביא יורד לבית לחם, מריח את העצים, מתבונן באחים ואומר: ״כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה׳ יִרְאֶה לַלֵּבָב״. דוד המלך לא נבחר בקלפי, אלא בידי נביא. הוא לא התמודד עם תוכנית בת 50 עמודים, לא הבטיח להוריד את מחירי הדירות בלי לפרט כיצד, ולא הבטיח ״שינוי״ שכל אחד מפרש כפי שנוח לו לשמוע. הוא פשוט היה מי שהיה: ירא שמיים, צדיק ואיש מלחמה שידע להוביל. והנביא הכריז עליו. נקודה.

שישים פתקים ונשמה אחת

היום אנחנו מפקידים את גאולתנו בידי הפתק. ״נצביע ונירפא״, ״הפתק הוא התקווה״, ״הקלפי היא המזבח החדש״. אנחנו עורכים טקס דתי סביב פתק נייר, ואז מצפים לתוצאות של קסם. אבל מה קורה כשהרוב טועה? מה קורה כשהרוב בוחר בדרך שתשחית את העם? הדמוקרטיה אינה מבטיחה אמת. היא מבטיחה רק שמי שבידו יותר קולות יכריע, גם אם הוא טועה. והרעיון שההליך האנושי הזה הוא מקור מוסרי עליון הוא בדיחה קולנועית שהפכה למיתוס.

למה דוד לא נזקק לקלפי

דוד המלך לא ערך סקרים ולא חיפש את אישורו של ״הציבור״. הוא קיבל את סמכותו משמיים, באמצעות נביא, והיא נשענה על יראת שמיים, על צדק ועל דרך ארץ. כשדוד שפט, הוא לא שאל את העם מה צודק בעיניו. הוא שאל את התורה, והתורה השיבה לו. אנחנו, לעומת זאת, מניחים לפתק להכריע במקום התורה. אנחנו אומרים ״הרוב יכריע״, ושוב ושוב מתברר שזהו רוב של תאוותנות, של פופוליזם ושל קיצוניות חולפת. אם המלך הוא דוד, הוא נמשח. אם מדובר במנהיג של ימינו, עליו להיבחר בידי אנשי שם, יראי שמיים, היודעים לראות ללבב, ולא בידי מי שאוחז בפתק ומחפש תרופת קסם.

סופה של הבדיחה

הדמוקרטיה אינה רעה. היא פשוט אינה טובה דיה. היא אינה מקור סמכות, אלא רק אמצעי להסדרת כוח. כשאנחנו הופכים אותה לאל, אנחנו נופלים. התורה אינה מבקשת מאיתנו להצביע. היא מבקשת מאיתנו לדעת מי ראוי לשלוט. וכשנבין זאת, הפתק ישוב להיות מה שתמיד היה: פיסת נייר קטנה. והמלך ישוב להיות מי שתמיד היה: אדם ראוי.