שוב לקלפי, שוב לאותו מקום? מה שאף מנהיג לא יעשה בשבילנו

בעוד שבוע נעמוד שוב מול הקלפי. שוב יבטיחו לנו שהפעם זה יהיה אחרת, שהפעם תקום ממשלה יציבה, שהפעם יבוא השינוי. אנחנו כבר מכירים את המנגינה: בין אפריל 2019 לנובמבר 2022 הלכו אזרחי ישראל לקלפי חמש פעמים. חמש מערכות בחירות בפחות מארבע שנים – ובסופן, אותן מחלוקות, אותם עלבונות, אותו פילוג.

המספרים לא מבטיחים שום הכרעה

תסתכלו על הסקרים בלי משאלות לב. בסקר חדשות 13 מ־7 באוקטובר קיבל גוש הקואליציה 55 מנדטים, גוש האופוזיציה 50, והמפלגות הערביות 15 (הנתונים המלאים). אף גוש לא מגיע ל־61. גם רוב המתלבטים, לפי הסקרים, מתלבטים בתוך הגוש שלהם ולא בין הגושים (כך קוראים את הסקרים) – כלומר התמונה לא צפויה לזוז בהרבה עד יום שלישי הבא.

הסבירות למבוי סתום גבוהה מאוד: עוד חודשים של משא ומתן, עוד וטו של מפלגה על מפלגה, ובסופם – שוב – פיזור הכנסת וסבב בחירות נוסף.

האם יש כאן מי שיודע להנהיג?

מנהיג אמיתי נמדד ביכולת לאחד, לא ביכולת לסחוף מחנה אחד נגד מחנה אחר. והנה, רוב הקמפיינים בשבועות האחרונים בנויים על פחד ועל שנאה: מי הוא "הם", ממי צריך להיזהר, את מי צריך להביס. כמעט אף אחד לא מדבר אל הצד השני. כמעט אף אחד לא מציע לבנות משהו משותף.

לכן מותר לשאול, בלי לפגוע באיש: האם מישהו מהמתמודדים היום מסוגל באמת להנהיג את עם ישראל כולו – גם את מי שלא הצביע לו? ניסיון השנים האחרונות לא נותן הרבה סיבות לאופטימיות. סביר מאוד שגם אחרי 27 באוקטובר נמשיך כמקודם: עוד שיסוע, עוד פילוג, עוד מחלוקות.

דרך ארץ קדמה לתורה

אם השינוי לא יגיע מלמעלה, הוא יצטרך להתחיל מלמטה – מהבית שלנו.

חז"ל לימדו: "דרך ארץ קדמה לתורה" (ויקרא רבה ט, ג). לא בגלל שהתורה פחות חשובה, אלא משום שבלי דרך ארץ – בלי כבוד לאדם, בלי מידות – אין לתורה כלי שבו היא יכולה לשכון.

והגמרא מספרת את אחד הסיפורים הקשים בתולדותינו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לרבי עקיבא, ו"כולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות סב ע"ב). אלה היו לומדי תורה גדולים, תלמידיו של אחד מגדולי הדורות. התורה שלמדו לא הגנה עליהם, כי היה חסר להם כבוד הדדי.

והמשנה חותמת את כל ששת סדרי המשנה במשפט: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (עוקצין ג, יב). אפשר ללמוד תורה יומם ולילה – ובלי שלום, אין כלי שיחזיק את הברכה.

מה נשאר בידיים שלנו

אם אתם חסים על ילדיכם, אל תחכו לממשלה הבאה. דאגו שהם ילמדו בבית את מה שכנראה לא יראו בכנסת:

• לכבד את מי שחושב אחרת – גם את השכן שמצביע למפלגה שאתם לא סובלים.
• לדבר בכבוד על אחרים – גם ליד שולחן השבת, גם כשמדברים על פוליטיקה, גם כשכועסים.
• להקשיב לפני שעונים – ולא רק לחכות לתורם לדבר.
• לברך לשלום כל אדם – כמו שנאמר "הוי מקדים בשלום כל אדם" (אבות ד, טו).

זו לא בריחה מאחריות. להפך: זו האחריות הגדולה ביותר שיש לנו. הפתק שתשימו בקלפי ישפיע על ארבע שנים, אם בכלל יחזיקו מעמד. הדרך ארץ שנכניס בילדינו תשפיע על דורות.

אני לא מצביע כבר שנים רבות. לא רוצה להיות חלק בהרס, בכאוס ובפילוג של מי שנבחר. הכוח נמצא למעלה אצל הבורא ולא אצל בשר ודם, לכן הכי חשוב בעיניי להיות ישר בתורה ובמעשים טובים תוך דרך ארץ, זה הפתק שלי לא של פעם בארבע שנים, אלא פתק יומי שאני שם בלב שלם ומתוך ידיעה ברורה שזה מה שהבורא רוצה לראות מאיתנו. אל תפקידו את עתיד ילדיכם בידי מי שלא הצליחו עד היום לנהוג כבוד זה בזה. את זה – רק אנחנו יכולים לעשות.