„וביקשו את ה׳ ואת דוד מלכם”: הנהגה אינה רק פתק בחירה

יש פסוקים שאינם מאפשרים לי להסתפק בתקווה כללית. הם מחייבים אותי לשאול מה אני מבקש, ואיזה סוג של הנהגה ראוי שאבקש. כזה הוא בעיניי הפסוק החותם את פרק ג׳ בהושע: „אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם”.

הפסוק אינו מתווה שיטת ממשל מודרנית, ואינו מזכיר בחירות, קלפי או רוב פרלמנטרי. הוא מציב זה לצד זה שיבה, בקשת ה׳ ובקשת „דוד מלכם”, ובהמשכו גם פחד מן ה׳ ומטובו. בעיניי, עצם הצירוף הזה מציב אמת תובענית: ציבור אינו יכול כלל לבסס את תקוותו על השאלה מי ינצח במאבק על הכוח. עליו לברר מהו הכוח הראוי, ולשם מה הוא ניתן.

הפסוק מדבר על חסר ועל בקשה

כדי לקרוא את הפסוק נכון, אני מבקש להקשיב לפרק כולו. בפסוק שלפניו מתוארים „ימים רבים” שבהם בני ישראל יישבו „אין מלך ואין שר”, ולצד החסר המדיני גם ללא זבח, מצבה, אפוד ותרפים. לאחר תיאור החסר הזה באה השיבה: בקשת ה׳ ובקשת דוד המלך.

איני רואה הכרח להפוך את הפסוק לתוכנית פוליטית מפורטת. אדרבה, דווקא מפני שאין בו נוסחה טכנית, הוא מזמין אותי לבירור עמוק יותר. לשון הפסוק אינה מציגה רק בקשה למסגרת שלטונית: היא מחברת בין בקשת ה׳ לבין בקשת דוד המלך.

הסדר הזה חשוב בעיניי. „דוד מלכם” אינו מופיע כאן כאידיאל של כוח חופשי ממגבלות, ואף לא כמותג מחנאי שאפשר לגייס לטובת מחנה בן זמננו. הוא מופיע בתוך תנועת תשובה, בתוך חזרה אל ה׳. מכאן אני מסיק: הנהגה ראויה אינה נמדדת ביכולת לצבור סמכות, אלא במוכנות להיות כפופה לאמת שאינה תלויה בה.

בין מלכות בית דוד לבין ימות המשיח

הפרשנים אינם מוחקים את המורכבות. רש״י מביא מדרש בשם רבי שמעון בן יוחאי, שלפיו בימי רחבעם מאסו ישראל בשלושה דברים: מלכות שמים, מלכות בית דוד ובית המקדש. באותו פירוש מובאת דרשת רבי שמעון בן מנסיא: „וביקשו את ה׳” הוא מלכות שמים; „ואת דוד מלכם” הוא כפשוטו; ו„ופחדו אל ה׳ ואל טובו” מכוון לבית המקדש.

זו אינה לשון הפסוק עצמו אלא קריאה מדרשית שלו. לפי קריאה זו, תקווה לאומית אינה מתמצה בהעמדת שלטון, אלא כרוכה גם במלכות שמים ובמקדש. אני רואה בכך הצבה של מרכז מוסרי ורוחני שאינו כפוף לגחמות השעה. פירוש רש״י להושע מחבר אפוא בין תיקון לאומי לבין תיקון ערכי.

רד״ק מציע פירוש אחר: „דוד מלכם” הוא מלך המשיח, והוא קושר זאת גם למילים „באחרית הימים”. גם זו פרשנות, לא זיהוי מפורש בגוף הפסוק. ובכל זאת, פירוש רד״ק מחדד בעיניי שהביטוי אינו עוסק רק בהסדר זמני של שלטון, אלא באופק של גאולה ותיקון.

אני יכול להכיר במחלוקת הפרשנית בלי לטשטש את המכנה המשותף: בשתי הקריאות, „דוד מלכם” אינו רק בעל תפקיד. הוא סמל למלכות שיש לה יעד, מסורת ומחויבות. לא כל מי שמחזיק בכוח הוא מימוש של האידיאל הזה.

המלך איננו מעל התורה

התורה עצמה אינה מציגה מלכות כרישיון לשלטון בלתי מוגבל. מצד אחד נאמר: „שום תשים עליך מלך”, ומכאן שעצם המלכות אינה זרה לסדר הישראלי. מצד שני, אותו פרק בדברים מקיף את המלך בסייגים: לא ירבה לו סוסים, נשים וכסף וזהב.

ובעיקר, המלך נדרש לכתוב לו את משנה התורה, לקרוא בה כל ימי חייו, ללמוד ליראה את ה׳ ולשמור את דברי התורה. מטרת הדברים נאמרת במפורש: „לבלתי רום לבבו מאחיו”. בעיניי זו הגדרה מהפכנית של סמכות. מי שנמצא בעמדה הגבוהה ביותר נדרש להיזהר דווקא מן הגבהת לבו.

בשמואל ב׳ נאמר: „מושל באדם — צדיק, מושל יראת אלהים”. אני שומע בו כיוון חד: שלטון אינו נבחן ביעילותו, בכוחו הרטורי או בנאמנות תומכיו. הוא נבחן בצדק וביראה.

הרמב״ם מוסיף המחשה מעשית. בהלכות מלכים הוא כותב שהמלך מחזיק ספר תורה נוסף שאינו זז מלפניו, גם ביציאה למלחמה, בישיבה בדין ובהסבה. ההסבר שלו נוקב: „שלבו הוא לב כל קהל ישראל”. כפי שאני מבין את הרמב״ם, ככל שמעמדו של המלך מרכזי יותר, כך נדרשת ממנו דבקות גדולה יותר בתורה.

לא כל הנהגה ראויה לשמה

המקרא מציג גם את המורכבות הטמונה בבקשת שלטון. זקני ישראל ביקשו משמואל: „שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים”. בתשובה נאמר לשמואל: „כי לא אותך מאסו, כי־אתי מאסו ממלוך עליהם”.

אין מכאן שכל מלכות פסולה. התורה מצווה על מינוי מלך, והרמב״ם מונה את מינויו כאחת משלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ. אבל הרמב״ם גם מסביר שהקלקול בבקשת המלך בימי שמואל נבע מכך שביקשו אותה בתרעומת ומפני שקצו בשמואל הנביא. כלומר: לא עצם ההנהגה הוא הבעיה, אלא הנהגה שמבקשים „ככל הגויים”, במנותק מן התורה.

ההבחנה הזאת חשובה בעיניי גם היום. הנהגה שנעשית מטרה בפני עצמה, ואינה רואה את עצמה כשליחות הכפופה לנורמה גבוהה ממנה, אינה המימוש של „דוד מלכם”. ואין שום חובה לתת לה יד.

הרמב״ם קובע שעיקר המלכות לדוד ולזרעו, אך מוסיף שמלך משבט אחר יכול להיות מלך אם הוא הולך בדרכי התורה והמצווה ונלחם מלחמות ה׳. ובפרק העוסק במשיח הוא מתאר מלך מבית דוד שהוא הוגה בתורה ועוסק במצוות, כפי התורה שבכתב ושבעל פה. הזהירות הזאת מלמדת אותי שאין להדביק תארים משיחיים לבשר ודם בקלות, ואין להפוך ייחוס או סיסמה לתחליף למעשים ולמחויבות.

לא לתת יד: מחאה במקום קלפי

פתק הבחירה מוצג לנו ככלי אזרחי מקודש. בעיניי, השיטה הקיימת, שבה הכרעת הרוב היא מקור הסמכות העליון, במנותק מכל מחויבות לתורה, אינה יכולה לייצר ענווה, נאמנות לאמת, יראת שמים או אחריות כלפי מי שאינם נמנים עם מחנהו של המנהיג. היא מעמידה את הכוח עצמו כמבחן האחרון. ומי שמשתתף בה נותן לה לגיטימציה, גם כשהוא מצביע למחנה שנראה לו קרוב.

ולא רק המנהיג עומד כאן למבחן. גם הציבור, וגם אני. קל מאוד להצביע, לדרוש מן הנבחרים יושרה, ובו בזמן למחול להם על כל דבר בתנאי שישרתו את המחנה. קל להכריז על מנהיג כעל מושיע, וקשה יותר להודות שהוא אינו ראוי. רבנו יונה, בפירושו למסכת אבות, כתב על העוסקים בצורכי ציבור שעליהם לפעול „לא להתכבד ולא להנות מהם ולא להשתרר עליהם אלא להנהיגם בדרך ישרה”. בעיניי זה המבחן, ומי שאינו עומד בו אינו ראוי להמשיך למשול בעם ישראל.

לכן אני סבור שהיהודים צריכים שלא ללכת להצביע. לא מתוך אדישות ולא מתוך בריחה מאחריות, אלא להפך: מתוך אחריות עמוקה יותר. אסור לתת יד לאנשים שאינם ראויים להמשיך למשול בנו. הדרך הנכונה בעיניי היא מחאה, בחופש ביטוי מלא ובדרכים חוקיות בלבד: בכתיבה, בהפגנות, בעצרות, ובעיקר בהימנעות גלויה ומוצהרת מן הקלפי.

„וביקשו את ה׳ ואת דוד מלכם” אינו הזמנה לבחור ברע במיעוטו. הוא תובע ממני להגביה את הרף: לא לשאול מי יקבל את קולי, אלא אם יש בכלל הנהגה ראויה לקול הזה; לא מי ידבר בשם העם, אלא מי יזכור שאיננו אדון העם; ולא מי ינצח, אלא מי מוכן להישפט באמת שמעליו.

הקלפי אינו התשובה. בקשת האמת היא התשובה. ועד שתקום הנהגה ראויה, אני בוחר שלא לתת לשיטה הזאת את קולי.

---

כותב הטור הוא: איתן ברונפמן סמנכל טכנולוגיה בחברת סטארטאפ בתחום הבינה המלאכותית, בעל אורך חיים יהודי על פי התורה והמצוות.